דייטבוק - הכרויות איכותיות לקשר רציני

אני לא בטוח שזה היה רגע אחד ברור. יותר כזה… הצטברות.
עוד דייט שלא הוביל לשום מקום, עוד שיחה שנגמרה ב“נדבר”, עוד פעם שאני חוזר הביתה וחושב למה זה מרגיש כל כך מתיש. הדייט ההוא ברוטשילד פשוט היה הקש האחרון. ישבתי מול בחורה שבאמת הייתה אחלה. לא בקטע ציני - באמת.
חכמה, נעימה, הכל סבבה. ואז אחרי איזה עשר דקות נפל לי האסימון שאנחנו שוב לא באותו מקום בכלל. היא דיברה על “לזרום”, “לא להגדיר”, “לראות מה יקרה”.
ואני ישבתי שם וחשבתי - אבל אני כן רוצה להגדיר. לא עכשיו חתונה, כן? אבל משהו יציב. משהו שממשיך מעבר לשני דייטים. ולא אמרתי את זה.
כמובן שלא אמרתי. חייכתי, הנהנתי, שיחקתי את המשחק. אני די טוב בלשחק את המשחק הזה, שזה כנראה חלק מהבעיה. בדרך הביתה כבר ידעתי שזה לא ימשיך.
וכמובן - יומיים אחרי הגיע ה“היה נחמד אבל…”. שזה משפט שאני חושב שכל מי שהיה באפליקציות מספיק זמן כבר יכול להשלים לבד. האמת? באיזשהו שלב התחלתי לחשוב שזה עליי.
שאולי אני רוצה יותר מדי.
או להפך - משדר משהו לא ברור. אבל אז הסתכלתי אחורה על כל הדייטים האחרונים וזה הרגיש… חוזר על עצמו. לא בדיוק אותם אנשים, אבל אותו תסריט. הייתה אחת שפשוט נעלמה ברגע שהשיחה נהייתה קצת יותר רצינית.
וזה היה מוזר, כי עד אותו רגע היא לגמרי הייתה שם. אפילו יותר ממני. הייתה אחרת - הפוך לגמרי.
מהרגע הראשון זה הרגיש כמו ראיון עבודה.
לא בקטע רע, פשוט… כבד.
שאלות, תשובות, עוד שאלות. באיזשהו שלב הפסקתי להיות בטוח אם אני בדייט או במיון למשרה ממשלתית. והיה גם דייט אחד שאני עדיין לא מבין למה נשארתי בו שעה שלמה.
לא היה לנו שום דבר משותף. באמת כלום.
היא דיברה על קריפטו, אני ניסיתי איכשהו להכניס את הטיול האחרון שלי לשיחה, ושנינו ידענו שזה לא עובד. אבל אף אחד לא קם. לא נעים. הקללה של אנשים מנומסים מדי. והקטע הכי מתסכל?
לפעמים זה דווקא כן הרגיש טוב בהתחלה. יצאתי עם מישהי כמעט חודש.
מבחינתי זה כבר היה בדרך למשהו אמיתי. ואז באיזה ערב רגיל לגמרי היא אמרה שהיא “לא במקום של משהו רציני”.
וזה לא שהיא הסתירה - פשוט… לא טרחה להגיד עד אז. וזהו. חודש. אני לא יודע אם זה מצחיק או קצת עצוב. בשלב הזה כבר הייתי די מותש מכל הסיפור.
לא דרמה גדולה, פשוט עייפות כזאת. כמו להיכנס שוב ושוב לאותה שיחה, רק עם אנשים שונים. ואז, די במקרה, הגעתי לאתר ההיכרויות "דייטבוק". לא כי חיפשתי פתרון קסם.
אם כבר - הייתי סקפטי. אבל כן היה שם משהו טיפה שונה. קשה להסביר בדיוק מה. אולי זה הפרופילים - אנשים כותבים יותר.
לא רק “אוהבת ים וטיולים”, אלא קצת מעבר. אולי זה פשוט סוג האנשים שנמשכים לשם. או שאולי זה היה פשוט אני שהגעתי לשם במצב אחר לגמרי. גם זה יכול להיות, כן. בהתחלה עדיין עשיתי את אותן טעויות.
ניסיתי להיות “נכון”, לענות יפה, לא להיות ישיר מדי. ואז בשלב מסוים פשוט התעייפתי גם מזה. והתחלתי לכתוב יותר כמו שאני מדבר. לא דרמטי, לא איזה שינוי זהות.
פשוט פחות פילטר. ומה שקרה היה… מעניין. לא פתאום הצלחה מטורפת או משהו כזה.
אבל השיחות הרגישו שונות. פחות “ראיונות”.
יותר שיחות אמיתיות. לא תמיד זה הוביל לפגישה, אבל גם כשלא - זה הרגיש פחות מבוזבז. ואז הייתה מיכל. אני זוכר שראיתי את הפרופיל שלה ולקח לי כמה דקות להבין אם אני בכלל רוצה לכתוב לה. לא כי לא רציתי -
אלא כי זה הרגיש קצת… אמיתי מדי. בסוף כתבתי. והשיחה התפתחה לאט יחסית.
לא “קליק מטורף”, יותר משהו שנבנה. כשהגענו לדייט ראשון, כבר לא הרגשתי שאני צריך “להוכיח” משהו. וזה היה חדש. לא היה את המשחק הזה של מי יוזם, מי מחכה, מי פחות מעוניין. פשוט דיברנו. אני לא יודע להסביר בדיוק למה זה עבד שם ולא לפני. אולי כי לשנינו היה ברור מה אנחנו מחפשים.
אולי כי הגעתי פחות לחוץ.
אולי סתם מזל טוב. כנראה קצת מהכל. היום, כמה חודשים אחרי, זה עדיין מרגיש… יציב.
שזו מילה שלא חשבתי שאשתמש בה בהקשר הזה. אבל אני גם לא כזה תמים לחשוב שעכשיו “פיצחתי את השיטה”. אני בטוח שאם אחזור לאפליקציות - חלק מהדברים יחזרו. ובינינו?
כנראה שגם אני עשיתי טעויות בדרך. יותר מאחת. אז אם יש איזה “לקח”, הוא לא מאוד חכם: אולי שווה לשים לב לא רק למי שאתה פוגש - אלא גם איפה. ואולי גם לא לנסות להיות מושלם כל הזמן. כי לפחות אצלי - ברגע שהפסקתי להתאמץ יותר מדי,
דברים התחילו לזוז. או לפחות הרגישו פחות מתישים. שזה גם משהו.